אחד מהדברים האהובים עלי בעבודה שלי הוא – הרצאות.
למה? כי אני עומדת על במה, משהו שאני אוהבת לעשות מילדות, מול קהל אנשים, ואני כל כך אוהבת אנשים, ומדברת על התחום שאני הכי אוהבת בעולם – פסיכולוגיה חיובית.
בהרצאות קורים כל מיני דברים מעניינים. מעבר לדינמיקה שמשתנה עם כל מפגש, אני רואה את התגובות של אנשים היושבים בקהל. חלקם באים בקטע סקפטי, ושפת הגוף שלהם משדרת ״אני לא ממש מתעניין/ת במה שיש לך להגיד אבל בואי נשמע אם יש לך מה להציע״… אחרים באים מצוידים בפנקס כדי לרשום מה שאני אומרת, ויש כאלה שהעיניים שלהם נפערות לאט לאט בזמן שאני מדברת. אני קוראת להם -אלה ש״נופלים להם האסימונים״….
השבוע הרציתי לפני צוות מרכז חינוכי באחד המוסדות בארץ, ובמהלך ההרצאה שמתי לב למישהי בקהל.
היא ישבה בשקט והסתכלה עלי במבט עמוק, העיניים שלה נפערו אט אט במהלך כל הזמן שדיברתי, ויכולתי לראות שמשהו ״התיישב״ לה.
בתום ההרצאה היא חיכתה בסבלנות עד שאסיים לשוחח עם אחרים שניגשו אלי, ועד שהאולם יתרוקן מאדם, וניגשה אלי.
״רציתי להודות לך״ היא אמרה לי. ״בזמן שדיברת הרגשתי שאני מפולחת לשניים, כאילו קיבלתי אגרוף לתוך הבטן, אגרוף חיובי כזה, של הבנה!״
לפעמים לא חייבים לדעת את כל פרטי הסיפור כדי להבין שגרמת לשינוי משמעותי… מספיק להסתכל להם בעיניים, להקשיב למשפט אחד שהם אומרים, על מנת להבין שעשית משהו בחיים של מישהו.
ההבנה הזאת, שאני חלק ממפנה חיובי בחיים של מישהו, מעניקה תחושה של משמעות, סיפוק, והודיה. תחושה שאין שני לה.
זאת אחת מהמון הסיבות שאני עושה את מה שאני עושה.